רן בראון, הארץ
"ספיה" מאת סתיו סטרוז היא יצירה יוצאת דופן באיכות הביצוע שלה, ברמת הדיוק בפרטים, ובעולם שהיא בוראת על הבמה באמצעים פשוטים למדי. ענף דקיק וארוך מונח על הרצפה ומטפס אל הקיר, מוביל את העין אל נר המהבהב בחלון אטום החצוב בקיר האחורי של הבמה. שלוש פיסות צמר לבנות פזורות על הבמה, ועליהן עששיות בגדלים שונים. בעת כניסת הקהל נשמעת מוזיקה גיאורגית מסורתית וסטרוז כבר ניצבת על הבמה, עטויה מטפחת שממנה משתלשלות צמות מלאכותיות ארוכות. על פי התוכנייה, סטרוז "שבה אל שורשי התרבות הגיאורגית", שממנה משפחתה באה. אולם במהלך היצירה קשה למי שאינו בקיא במסורת הגיאורגית להבחין בין הריקוד המסורתי ובין העיבוד העכשווי שלו, והעדר ההבחנה הוא חלק מסוד קסמה של העבודה.
סטרוז מבצעת צעדים הלקוחים מתוך ה״חורומי", ריקוד מלחמה מסורתי גיאורגי השמור לרוב למבצעים גברים בלבד, לצד כאלו הלקוחים מריקוד ה"גיריני", סולו שאותו מבצעת באופן מסורתי רקדנית. הביצוע שלה הוא לא פחות ממרהיב בצניעותו. כל תנועה שסטרוז מבצעת היא עולם ומלואו, מלאת כוונה ויופי, כל פרט מדויק. סטרוז משייטת על הבמה על ברכיה, גולשת בשטף בעוד ידיה מחוות בחדות תנועות מלחמה, באגרופים קמוצים, מתכנסת בתוך עצמה ובוקעת מבין ידיה תוך כדי סיבוב, נעמדת ורוקעת ללא קול, וברגע שיא ביצירה היא שוב ושוב עולה על קצות אצבעותיה ואז גולשת מעבר להן, יורדת לרצפה על גב כפות הרגליים ברכות שאין כמותה. כמו בריקוד הגיאורגי המסורתי, יש ב"ספיה" ממד נרטיבי, ודמותה כמו עוברת מסע-חניכה, אוחזת בחרב התלויה על הבמה ומרפה ממנה, אוספת את החפצים יחד ומניחה להם, כפי שהיא עושה לפולקלור ולמחול העכשווי, בפיוטיות מרגשת. ״
"להרגיש בבית", פסטיבל"בין שמים לארץ"; מתחם הפרסה, ירושלים